ירושה

מהי ירושה?

 

ירושה היא קבלת רכוש פרטי, תארים, חובות, תביעות, זכויות יתר, זכויות וחובות לאחר מותו של אדם.

כללי הירושה משתנים מחברה לחברה והשתנו עם הזמן. הירושה הרשמית של רכוש פרטי ו/או חובות יכולה להיעשות על ידי מוריש באמצעות צוואה נוטריונית או באמצעים חוקיים אחרים.

ישנם מחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים נרחבים על מנהגי ירושה שבהם רק ילדים זכרים יכולים לרשת. בתרבויות מסוימות ישנה גם ירושה מטרילינאלית, שבה ניתן להוריש רכוש רק בשושלת הנשית, לרוב לבני אחיותיו של הנפטר, אך בחלק מהחברות גם מהאם לבנותיה. חלק מהחברות העתיקות ורוב המדינות המודרניות נוהגות ברצף שוויוני, ללא אפליה על בסיס מין ו/או סדר לידה.

​

ירושה בדין העברי 

"הירושה היא אבות" -  האב, כלומר בעל הקרקע, מוריש אותה רק לצאצאיו הזכרים. כך עוברת הארץ המובטחת מאב יהודי לבניו. על פי תורת משה, הבן הבכור היה זכאי לפעמיים חלק מנחלת אביו משאר הבנים (דברים כ"א, טו-יז). אם לא היו בנים חיים ולא צאצאים של בנים חיים קודם לכן, הבנות ירשו. במדבר כ"ז באות אל משה בנות צלפחד (מחלה, נח, חוגלה, מילכה ותרצה) משבט מנשה ומבקשות את נחלת אביהן כי אין להן אחים.  סדר הירושה קבוע: בנים יורשים תחילה, בנותיו אם אין לו בנים, אחיו אם אין לו ילדים וכו'.  מאוחר יותר, במדבר ל"ו, כמה מראשי משפחת שבט מנשה באים אל משה ומציינים בפניו שאם בת יורשת ואז נישאת לאדם שאינו משבט אביה, אדמתה עוברת מהנחלה. של שבט הולדתה לזה של שבט נישואיה. לכן נקבע הלכה נוספת: אם בת יורשת אדמה, עליה להינשא למישהו משבט אביה. (בנות צלפחד מתחתנות עם בני אחיו של אביהן. אין כל אינדיקציה לכך שלא זו הייתה בחירתן) מסכת בבא בתרא, שנכתבה בבבל בשלהי העת העתיקה, עוסקת רבות בשאלות קניין וירושה לפי ההלכה היהודית. חיבורים נוספים מההלכה הרבנית, כמו ההלכות נחלות: ספר משנה תורה לרמב"ם, המקוצר לעתים קרובות בשם "משנה תורה", נכתב על ידי הרמב"ם והיה חשוב מאוד במסורת היהודית. כל המקורות הללו מסכימים כי הבן הבכור זכאי לחלק כפול בעיזבון אביו. זאת אומרת שאם אב הותיר אחריו חמישה בנים, למשל, הבכור מקבל שליש מהעיזבון וכל אחד מארבעת האחרים מקבל שישית. אם הותיר תשעה בנים, מקבל הבכור חמישית וכל אחד משמונת הבנים האחרים עשירית.  אם הבן הבכור שנותר בחיים אינו הבן הבכור, אינו זכאי לחלק הכפול.

​

ירושה כמרכיב מנציח מעמד

מחקרים מראים שלירושות תפקיד חשוב בצבירת הון בדיור. מי שמקבל ירושה נוטה יותר להחזיק בית מאשר מי שלא, ללא קשר לגודל הירושה. לעתים קרובות, מיעוטים גזעיים או דתיים ואלה מרקע מקופח חברתית נוטים פחות לקבל ירושות ונכסים. כתוצאה מכך, גזעים מעורבים עלולים להיות מודרים מפריבילגיות בירושה ויש סיכוי גבוה יותר לגור בשכירות או בשכונות עניות יותר ובעלי השכלה נמוכה יותר מאשר הלבנים באמריקה. אנשים בעלי עושר וירושות משמעותיים מתחתנים לעתים קרובות עם אחרים מאותו מעמד חברתי כדי להגן על עושרם ולהבטיח שהירושה תועבר לדורות, תוך הנצחת מעגל הפריבילגיות.

​

ירושה כמרכיב סוציואקונומי 

למדינות עם אי השוויון הגדול ביותר בהכנסה ובעושר יש לרוב שיעורי הרצח ושיעורי המחלות הגבוהים ביותר (כגון השמנת יתר, סוכרת ויתר לחץ דם), מה שמוביל לשיעורי תמותה גבוהים.  על פי מאמר בניו יורק טיימס, ארה"ב היא המדינה העשירה בעולם אך "מדורגת במקום העשרים ותשע בתוחלת החיים, ממש אחרי ירדן ובוסניה" ו"בעלת שיעור התמותה השני בגובהו מבין מדינות ה-OECD דומות. " הדבר מיוחס במידה רבה לפער הרחב בהתפלגות הירושה,אם כי ישנם כמובן גורמים נוספים, כמו סבירות הטיפול הרפואי. אם אי שוויון חברתי וכלכלי שבמרכזם ירושה מונצח על ידי מוסדות חברתיים מרכזיים כמו משפחה, חינוך, דת וכו', נטען שסיכויי חיים שונים אלו מועברים על ידי כל דור. כתוצאה מכך, ההנחה היא שאי-שוויון אלו הופכים לחלק מהמבנה החברתי הכולל. עושר שושלתי עושר שושלתי הוא ירושה כספית המועברת לדורות שלא זכו בו.עושר שושלתי קשור למונח פלוטוקרטיה. רבות נכתב על עלייתו והשפעתו של העושר השושלתי, כולל בספר רב המכר "הון במאה העשרים ואחת" מאת הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי. 

​

התגובה הסובייטית לירושה

מכיוון שהקומוניזם מבוסס על תורת העבודה המרקסיסטית של הערך, כל כסף שנאסף במהלך החיים מוצדק אם הוא מבוסס על פירות עבודתו של האדם ולא על ניצול של אחרים. הממשלה הקומוניסטית הראשונה, שהוקמה לאחר המהפכה הרוסית, החליטה אפוא לבטל את זכות הירושה, עם כמה חריגים.

​

ירושה בהתאם לחוק הישראלי
דיני הירושה חלים באופן שווה על כל אזרחי המדינה, ונושאים תחת המטריה של המשפט האזרחי. אמנם ייתכן שניתן להתייחס לחוקי ירושה בבית דין דתי, אך אין זה נוהג מקובל ולא ניתן לאכוף חוקי דת על אזרחים. תחום דיני הירושה אינו מזוהה עם אף מוסד דתי או פוליטי, ומתפקד כישות עצמאית. רק בדיני משפחה יש קונפליקט פוליטי, בעוד שדיני הירושה נותרו תחום שליו יותר. אופן הקצאת הכסף הוא הניגוד היחיד בין דיני הירושה האזרחיים לדיני הירושה הדתיים. העברת רכושו של נפטר ליורש יכולה להתבצע באמצעות חוק הירושה החל משנת 1965. חוק הירושה מצהיר (ס' 1) כי עזבונו של יחיד מועבר ליורשיו לאחר לכתם. להבדיל ממנהל עיזבון ויורשים על פי דין, עזבונו של אדם מורכב ממכלול נכסי המנוח ואינו נחשב לישות משפטית. לאחר פטירתו, מותר להעביר את רכושו וכספם ליורשים החוקיים בישראל בשתי שיטות סטנדרטיות - 'על פי חוק' או 'על פי צוואה'.

​

ירושה על פי דין

אדם שנפטר ולא הותיר צוואה חוקית, היורשים נקבעים לפי הוראות חוק הירושה. היורשים על פי הדין עשויים להיות בני הזוג, קרובי משפחתו של המוריש (עד להורי הוריו וצאצאיהם) או המדינה.

חלקו של בן הזוג בירושה תלוי בקיומם של קרובי משפחה. אם - אין כאלה או - ישנם רק צאצאים של הורי ההורים של המוריש, בן הזוג יורש הכל. אם ישנם הורי הורים או אחים וצאצאיהם, הוא יורש שני שלישים של הרכוש (ובתנאים מסוימים - את כל דירת המגורים של הזוג). אם ישנם צאצאים של המוריש או הוריו, בן הזוג זכאי למחצית הירושה. בן זוג לפי החוק - הוא בן זוג נשוי, אך החוק גם קובע כי ידועים בציבור של מורישים שלא היו נשואים ושאינם נשואים בעצמם - יהיו זכאים לירושה כאילו היו בני זוג, בהוכחה של תנאים מסוימים הקבועים בחוק.

​

סדר הירושה של קרובי משפחה נקבע על פי קדימות משפטית.  צאצאיו של המוריש מקבלים עדיפות על פני כל שאר קרובי המשפחה, ואחריהם הוריו וצאצאיהם לפני הסבים והשושלת שלהם.  אם כבר עברו יורש פוטנציאלי אחד או יותר, החוק העברי מכתיב כיצד להאציל את מניותיהם על בסיס ייצוג, או "יורשים מחליפים".  לשם המחשה, נניח שלמנוח יש שלושה בנים: אחד חי, אחד נפטר עם בת, ומנוח עם שתי בנות.  במקרה זה, הבן החי מקבל שליש, הנכדה יורשת שליש נוסף, וכל אחת משתי הנכדות האחרות מקבלת שישית.  גישה זו הופעלה גם תחת החוק האנגלי הישן והיא מכונה בלטינית "per stirpes", כלומר ירושה לפי ענף.  למרות השימוש במשורה כיום, הוא עדיין קיים בכמה מדינות בחבר העמים הבריטי, כולל ניו זילנד ואירלנד, אך לא בבריטניה.

​

כיום דיני הירושה שונים משיטות משפט אחרות מכיוון שאין זה משנה אם קרובי משפחתו של המוריש נולדו בנישואים הנוכחיים או לא. גם ילדים בלתי חוקיים יכולים לרשת, דבר השונה מההוראות המקוריות של חוק הירושה. כאמור, שינוי זה הושפע מהמשפט העברי. בניגוד לשיטות משפט אחרות, השונות אפילו מעט ממה שקובע הנוסח המקורי של דיני הירושה, כיום אין זה משנה אם קרוב משפחה נולד בארץ במסגרת נישואיו הנוכחיים של המוריש או במסגרת נישואין בכלל, ולכן אפילו ילדים לא חוקיים יכולים לרשת (זה היה בהשפעת המשפט העברי - ראה לעיל).

 

מקרי ירושה מיוחדים

בדיני הירושה ישנם מספר מצבים בהם לא ניתנת תשובה מוחלטת לגבי זכותו של אדם בירושה.

אימוץ – החוק קובע כי המאומץ וצאצאיו יורשים את המאומץ כאילו הוא ילדו והמאומץ יורש מקרוב משפחתו המאומץ ולהיפך. מאומצים וצאצאיהם יורשים מקרוביהם, אך אינם יורשים. האימוץ האמור בסעיף 16 לחוק הירושה הינו אימוץ פורמלי בלבד, ואין די באימוץ בפועל, סעיף זה קובע את המילה "אימוץ כדין". הדרישה לאימוץ פורמלי עולה בפסיקה הישראלית במקרה של יהוד, משפחה העולה מתימן שסבה וסבתה אימצו את נכדי המנוח. נכדים רשומים רק כילדיהם (לא נכדים) במרשם האוכלוסין. הכלל הוא שכל עוד לא הושלם תהליך האימוץ לרבות צו האימוץ הפורמלי, הוא לא ייחשב לירושה.

תרומת ביצית - לתורמת הביצית אין קשר משפטי עם הילד (מלבד נישואין וגירושין) ולכן הילד לא יירש אותה, אלא הנמען: היא "האם החוקית" ולכן ירשו אותה רק לפי חוקי תרומת ביצית

פונדקאות - לנשא העובר אין קשר משפטי עם היילוד, גם לא בענייני ירושה, ולכן על פי חוק הם, לכל דבר ועניין ההורים, הסכמה של ההורים המיועדים לשאת את העובר (הסכם אישור). ומצב ילד שזה עתה נולד)

אם אין לנפטר קרובי משפחה או בן זוג, המדינה תירש אותו. על פי החוק, הירושה תשמש למטרות חינוכיות, מדעיות, בריאותיות וסעד.

למדינה יש סמכות להחליט על ויתור על רכוש והעברת הירושה למי שטיפל במנוח במהלך חייו, בן משפחת המצוות או בן זוג שאין לו זכות ירושה, ולמי שטיפל במנוח. נפטר.

​

ירושה על-פי צוואה

החוק הישראלי קובע דרכים שונות לעריכת צוואה (בכתב, עם עד, בנוכחות רשות ובעל פה). בשונה מכמה מערכות משפט אחרות, לפי החוק הישראלי למוסמך יש חופש פיקודי מוחלט, והוא יכול לפקד על כל עיזבונו או חלק ממנו למי שיבחר, ​​בין אם הוא יורשו כדין ובין אם לאו. כלל ייחודי נוסף של המשפט הישראלי הוא שבית המשפט מאשר קיום צוואה כאשר מתקיימים היסודות המהותיים של הצוואה וברור כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המוריש למרות פגמים או העדר מרכיבי הצוואה. הנדרש על פי חוק הצוואה

​

הסמכה לרשת

בישראל, כל אדם חי או חברה שהתקיימו במועד פטירת המוריש כשיר כיורש שלו. החוק מרחיב את הקאנון גם למי שנולד בתוך 300 יום מפטירת המוריש ולתאגידים שנוצרו תוך שנה מפטירתו.

האנשים היחידים שאינם זכאים לרשת לפי החוק הם אלה שהורשעו במוות מכוון או בניסיון מוות, ומי שמגיש תביעות על סמך צוואות של זייפנים. או לזייף, להרוס או להעלים את רצונו. מי שהורשע בניסיון לגרום למותו של המוריש, יכול לחזור ולהיות כשר אם המוריש יסלח לו בכתב או בעריכת צוואה לטובתו.

​

צו ירושה וצו קיום צוואה

גזירת ירושה היא צו משפטי נהוג בישראל הקובע את זכויותיהם וחלקיהם של היורשים השונים כאשר המנוח אינו עורך צוואה. הגזירה אינה מפרטת את פרטי הנכס, אלא רק קובעת את חלקם היחסי של היורשים. כאשר המנוח עורך צוואה, יימצא צו קיום צוואה למתן ראיות משפטיות לקיום צוואתו של המנוח.

​

הצו הנ"ל מהווה את הבסיס המשפטי להעברת זכויות במקרקעין על שם היורשים, וכן לקבלת כספים או זכויות אחרות המופקדות על שם המוריש לצדדים שלישיים, כגון בנקים, קרנות פנסיה. וחברות ביטוח. יתרה מכך, במקרים מסוימים הדין הישראלי חל גם על ירושה של אדם בחו"ל, כל עוד למוריש אזרחות ישראלית וההגדרה המשפטית של "מרכז חייו" היא בישראל, שהיא תחום אפור מכיוון שנכסי המקרקעין בחו"ל. לרוב נשלטים על ידי חוקי הירושה המקומיים. עם זאת, על פי חוקי הירושה והצוואות בישראל, צוואה שנכתבה ונחתמה בישראל עדיין תיחשב תקפה גם אם היא כוללת רכוש הנמצא מחוץ למדינה.

​

גם במקרה של נעדרים, ניתן לבקש מבתי המשפט לקבוע את מותם החוקי. עניין זה קשור במשפט האזרחי, אך בדיני משפחה בני הזוג עדיין נשואים.

​